לפרק את השפה באמצעות שפה


19 Jul


שנים הייתי קופירייטרית. 

כתבתי ברושורים, פמפלטים, דיורים ישירים, ספרי חברה, סלוגנים, שלטי חוצות,  טיזרים למעטפות, ג'ינגלים לרדיו, תסריטים לסרטי תדמית, טונות של "אודות", אתרים, מיקרו קופי, הודעות מערכת, ניוזלטרים, פוסטים שיווקיים, פרינט, דיגיטל, יו ניים איט!!

כתבתי ביד חופשית וכתבתי עם יד קשורה אל פּלֵטָת מילים. כתבתי ללקוחות ממהרים וללקוחות מתמהמהים. ללקוחות חדים וללקוחות עמומים. לעסקים גדולים ולעסקים ביתיים. הזזתי מילים מכאן לשם עם שופל ועם שופין. שייפתי דייקתי הידקתי ייעצתי, ערכתי שלחתי קיבלתי.  שוטף פלוס....

וזהו. חלאס. 

נגמר לי הכוח למיתוג מיתוג מיתוג הזה. 

משהו בי נעץ עקבים בקרקע ומסרב להמשיך. 

כל כך הרבה מילים יש בעולם וכל כך הרבה כותבים... ונדמה שככל שמתרבים הכותבים מתמעטת הקריאה. ומתפוגגת תשומת הלב למילה.

כל אחד קופץ מדלג ואוסף בעיניים נחפזות קטעי משמעות ויאללה. נקסטוש. 


"צוף דברים" הוא מעשה פירוק והמרד הקטן שלי בשפה. ביחסים שבין השפה לאדם בזמן הזה.

אני לוקחת שורות קצרות מהעולם האמיתי - כלומר מעיתונים - מפשיטה אותן מההקשר ומגישה אותן ערומות. כלומר לבושות מעטה שקוף, שאפשר לראות דרכו מעבר. 

"צוף דברים" מזמין לעצור, להתעכב. כמו להריח פרח בנשימה ארוכה פנימה. 

מה הן המילים האלה שהצטרפו להן לתוך שורה אחת? שורה אחת! איך היא פוגשת את הגוף? פיזית.

אני רוצה להחזיר את התחושה למילים. כשלעצמן. 

לאט לאט. 

לחזור ולהכיר במשמעות של המילים. אחת אחת.