צוף דברים: ככה זה התחיל


30 Apr


 
העניין עם השורות התחיל בדצמבר 2017.
תיאטרון הידית עשה ערב טקסי השתנות ואני הייתי בצוות, כרעיונאית ויוצרת הפיד של האירוע בפייסבוק. באיזשהו שלב עלה בדעתי להוסיף עבודה משלי למרחבי הבית. חדרי השירותים התפנו ממיצג ואני חשבתי: אה! שורות בשירותים! זה מה שאעשה!

במשך שלושה שבועות גזרתי שורות מכל הבא ליד. זה היה כיף על סף המדיטטיבי. שורות מחוץ להקשר גזורות באחריות. עם הומור או עם הידהוד משל עצמן. שורות מדליקות, מעניינות...
הלוך וגזור התבררה לי האתיקה של הפעולה - לא גזרתי שום שורה שיכולה לקחת מישהו למחשבות קודרות. רק להרים! 
במהלך הערב ראיתי איך אנשים נכנסים לשירותים ונענים להזמנה להוריד שורה מהקיר ולקחת אותה איתם למרחבי הערב. העבודה נשארה בשירותים גם לתוך 2018, כשמידי פעם קיבלתי בווצאפ ד"ש משורה אקראית שמישהו פגש בדרך. ראיתי שיש לשורות חיים, המשך. גם הידיים רצו להמשיך לגזור. משהו בפעולת הקריאה-תוך-כדי-גזירה תפס אותי. איזה שקט, כמו לרקום… אז המשכתי - 
לקרוא, לברור, לגזור, לניילן (עם סלוטייפ), לשמור, לתת קופסאות עם שורות במתנה… 

תוך כדי התבררו לי כמה דברים: 

- תענוג לעשות משהו עם הידיים, שלא קשור במסכים.

- התהליך מזמין את בני הבית לשיחות קטנות. הם מגיבים לשורות. 

- יש מגזינים שיש בהם שורות יותר חיות ויש מגזינים שרוב המילים בהם מתות, חלולות. 

- אפשר ללמוד ככה. כלומר, לקרוא מאמר מהתחלה עד הסוף ולגזור ממנו את השורות החיות זה קצת כמו לסכם. משאיר את הכתוב בזיכרון. במיוחד אם אחר כך מסדרים אותן לפי ההיגיון הפנימי של הנושא או בצורה אסוציאטיבית אחרת - ויוצאים לכמה דקות של כתיבה של מה שהבנתם. תנסו את זה בבית! 

- אנשים שונים קוראים את אותו טקסט בצורות שונות. שורה שקופצת לי כראויה לגזור ושמור יכולה להיות שקופה למישהו אחר שקורא וגוזר את אותו מאמר עצמו. 

- שכיף לגזור שורות ביחד! שזה כמו לאסוף צדפים. שפע המילים המודפסות הוא אינסופי וכל אחד מוצא את מה שמדבר אליו. כשעושים את זה יחד סביב שולחן אחד נוצרות משמעויות חדשות, נפתחים נושאים כמוסים, משתחרר צחוק, יוצאים סיפורים.. 

זה בא במחזוריות. זה פעולה חרקית-אנושית. יש פה ממש ליקוט צוף וגם פוליניישן. הרעיונות, המילים, כמו יצאו עם מסרגה אחת מתוך בד, כמו באיזו שיטה מסורתית לריקום מפות. כשגורעים שורה, מסמנים נתיב. רוקמים תמה. זה כמו כתיבה אילמת. בלי כתיבה. רק נקודות. שכל אחד ישרטט את הסיפור בין הנקודות לפי מה שעכשיו רלוונטי לו. 

אומרים לי, את משוגעת שאת עושה את זה אחד אחד ככה. זה מלא עבודה. ובאמת לפעמים אני רוצה להכין סדרות. להביא נושאים. יותר קל לשווק לפי נושאים.. אנשים מתחברים לזה.. כמו למתחמים..  מצד שני, מספר השורות הוא אינסופי ואני סופית. האקראיות. הליקוט לפי מחזור הטבע שלי. זה הקטע פה. 


כשאני גוזרת שורה אני מכוונת אותה למישהו. לא יודעת למי אבל זה מצופה במגנט. 


קופסת שורות זה כמו מכתב שאפשר לקרוא כל פעם מחדש בעוד צורות וצירופים.