חיית שטח


18 Feb
18Feb

היכולת להתמקד היא מתת טבע המצויה אצל כל אדם מלידה: כולנו נולדנו עם היכולת לדעת כיצד אנו חשים מרגע לרגע. אך עבור מרביתנו הפגיעות שסבלנו בילדותנו ותחושת הניכור שספגנו מתרבותנו גרמו לנו לאבד את אמוננו בגוף שלנו וברגשותינו. עלינו ללמוד מחדש כיצד להתמקד. (אן ויזר קורנל, 1996). 

יפעת טריינין ליסאי היא אמנית/לקטית (מלשון ליקוט), מורה לאמנות ומשוררת. חיה בקיבוץ בית ניר. הכרנו ב"מתחת לפנס" וישר התחברנו. יפעת גם היא ממקדת ומשלבת התמקדות בעבודתה, השפה הזו היא לה בית. והבית, מקום לחקור. והחקירה מפעימה בעומק ובאומץ ובכנות שלה. 

יפעת הזמינה אותי ללוות בהתמקדות את העבודה "חיית שטח", שנה שבה זכיתי לעקוב מקרוב אחר תהליך יצירה פראי וטוטאלי, שהתקיים בשטח שבין קיבוץ בארי לעזה, והסתכם בתערוכה בגלריה גן שמואל בדצמבר 2019. 


טקסט שכתבתי לתערוכה: 

כשיוצאים כל כך רחוק, כל כך אינטימי וקרוב עם הדברים, צריך יסודות חזקים. אחד היסודות האלה, אחד הכלים שיפעת משתמשת בהם כמשאב, הוא התמקדות (focusing). כמתמקדת מיומנת, אל המרחב השקט הזה היא פונה שוב ושוב. בעיניים עצומות לרווחה היא סורקת, צוללת, דולה, מחפשת, מתחקה אחַר, קצות חוט בתוכה. חיפוש חייתי.
בשרוולים מופשלים ניגשת לנופים שמתחת לנופים, בהסכמה לשבת עם קצה של תחושה.
לשים לב. לא כביטוי, כתחושה גופנית פועמת.
חוקרת מושגים, רעיונות, סימבוליקה פנימית. באות מילים. עולים דימויים. מתחדדת הבנה.
מופיע שוב ושוב מרכז חסון, מתעניין, מיטיב. שואל: "למה אני זקוקה עכשיו? מה יתמוך בי?" מקבלת מבפנים הבהרה, חיבור, כיוון. ממשיכה לעבוד. לתלוש, לצרור, למלא, לסלול. לרקוד, לגלות, להתגלות.
אולי זה המקום הנפיץ, כקילומטר מגבול עזה, שמעלה שאלות. מה זה "בית". מה זה "שלי".
שאלות שמהדהדות כפרקטל מהחינוך הקיבוצי עד קצוות הסיכסוך.
חוקרת מושגים כמו - בעלוּת. שייכות. אלימות. רכות. 

אין אבן שהיא לא הפכה - לדימוי רענן, מרפא מצמיח.
Cultivating attention
בקצות אצבעותיה.

מתוך התערוכה חיית שטח יפעת טריינין ליסאי. צילום: ניבי אלרואי


התמקדות היא מיומנות טבעית שהתגלתה בשנות ה- 60 המוקדמות, על ידי פרופסור יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג-פילוסוף מאוניברסיטת שיקגו. ג'נדלין כינה בשם "התמקדות", תהליך טבעי לחלוטין שבו אדם בא במגע עם סוג מיוחד של מודעות גופנית פנימית. הוא קרא למודעות זו "תחושה מורגשת" (Felt sense). 

תחושה מורגשת מגיעה. היא לא יושבת שם ופשוט ומחכה. צריך לאפשר לה להיווצר ולהגיע. כלומר, לגשת אל מורכבות כלשהי בסקרנות מתעניינת. לחכות רגע. שניים. לפעמים יותר.
הגוף הוא השער. תחושה גופנית הוא שער. אם נפתח אותו ואם נכנס, אפשר לצעוד צעדים רבים פנימה.
בהתמקדות לוקח המתמקד את תשומת לבו ונוכחותו אל חקר של משהו - יהא זה חפץ, תנועה, מחשבה, פעולה, אבן, חיה, עשב, קיר, כאב, חלום, מצב, עם הכל אפשר להיות באינטראקציה.
הרבה דברים חדשים יכולים לעלות מהתחושה המורגשת כאשר עומדים בקצה שלה ומתעניינים בה. בעולם שמעריך עמדות ודעות מוצקות לא לכולם יש רצון לגשת, על אחת כמה וכמה לשהות שם, בקצה המעורפל של הדברים. במרחב של אי-ידיעה וחוסר-ודאות ואין מילים. מה שעולה שם הוא לעיתים קרובות מעודן מכפי שהמונחים השגורים יכולים לומר. זה מקום של שפה משחקית. צריך להיות משורר בכדי לומר חלק מהדברים. תשומת הלב הזאת לדברים היא דבר נדיר. חתרני. מערער סדרים ומעניק תקווה. להתחדשות. לנביעה הלאה.
כמו צמח.

כמו חיה.

כמו בן אדם.



[רונית בר אילן, דצמבר 2019]